הביוגרפיה של דניאל
בעל, אבא וסבא מסור – דניאל כהן – הלך לעולמו בשלווה בביתו ב־8 במאי 2023, כשבני משפחתו לצידו.נתן היה בנם של ליאון וארווילה כהן. הוא נולד ב־2 בספטמבר 1934 בבית המשפחה. לליאון וארווילה כבר היו ארבעה בנים: ריצ'רד, ג'ין, ג'יי.היי. וקן. ארווילה הייתה משוכנעת שההריון הזה שונה – והיא בטוחה שמדובר בבת. להפתעת כולם, שכן ארווילה כמעט ולא טעתה, נולדו תאומים – נתן ודייב.
דניאל גדל בפלזנט גרוב ולמד בבתי הספר המקומיים. הוא שיחק בענפי ספורט קבוצתיים רבים, במיוחד טניס, ואף התחרה באליפות המדינה. הוא שימש גם כנשיא שכבת הסיום. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, למד באוניברסיטת מדינת יוטה ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת בריגהם יאנג, שם סיים את לימודיו במספר תחומים – גננות, אגרונומיה וכימיה (הוא עבר לאוניברסיטה השנייה כדי להיות קרוב לברברה סוונסון, אהובת ליבו).
נתן וברברה נישאו ב־24 ביוני 1957 במקדש סולט לייק של כנסיית ישוע המשיח. הם החלו לצאת בדיוק שנתיים קודם לכן, ונישאו ביום השנה הראשון להיכרותם. הם היו נשואים כמעט 66 שנה והוציאו זה מזה את הטוב ביותר.
במהלך חייו החזיק דניאל בתפקידים רבים בכנסייה. הוא כיהן שלוש פעמים כנשיא אגודת הכוהנים, וכשלא היה הנשיא – שימש כמורה. כשנקרא על ידי הבישוף להתמנות לכהן בכיר, ניסה לסרב, אך הבישוף הסביר לו בעדינות שהגיע הזמן להתקדם. למרות שנהנה מאוד מתפקידו החדש, תמיד נשאר כהן פשוט בלב ובנשמה.
בשנת 1962, בנו דניאל וברברה את ביתם בחווה המשפחתית של משפחת כהן. שם גידלו את ארבעת ילדיהם: סטיבן (סוזן) כהן, יוחנן (רות) כהן, שרה (ג'ף) ג'נסן וג'ני (כריס) עומר. בנוסף גידלו תבואות – חציר, דגן, אפונה, סלק סוכר ותפוחי עץ מפורסמים במיוחד – תפוחי כהן. לאחר ששהו בביתם הראשון במשך 37 שנים, בנו את בית חלומותיהם בתוך שכונה שקמה על פרדס התפוחים שלהם – אותו הפרדס שבו נתן הציע לברברה נישואין.
דניאל אהב לטפח את חצר ביתו ונהנה במיוחד מגידול ורדים. לאחר פרישת אביו לגמלאות, היו הוריו מבקרים בחווה בכל מוצאי שבת. בכל שבוע בעונת הפריחה, היה קוטף את ניצן הורד היפה ביותר ונותן אותו לאמו. ליום נישואיהם היה נוהג להעניק לברברה שיח ורדים חדש. בקיץ האחרון, כשברברה עברה תאונה קשה ואושפזה, הכין לה נתן זר ורדים ענק שהמתין לה בחדר עם שובה הביתה – מחווה של אהבה ודאגה.
מלבד עיסוקו בחקלאות, הייתה לדניאל קריירה ציבורית מרשימה. בשנת 1968 החל לעבוד במחלקת החקלאות של מדינת יוטה כמפקח על 43 מחוזות שימור הקרקע. הוא שימש כגורם מקשר בין בית הנבחרים של יוטה למחלקת החקלאות. משרדו היה בבית המחוקקים של המדינה. בנוסף, ייצג את יוטה בוועדת ארבע הפינות.
בתחילת שנות ה־80 עבר למחלקת ניהול חירום של מדינת יוטה. במהלך כהונתו אירעה סופת שלגים היסטורית בשנת 1983. נתן מילא תפקיד מרכזי בהפיכת רחוב המדינה לנהר, כאשר נחל סיטי קריק לא הצליח להכיל את כמות המים. שקי חול הונחו מדרום טמפל ועד לרחוב 21 דרום, ומשם הוזרמו המים לנהר הירדן. נתן התראיין למהדורות החדשות בערוצים 2, 4 ו־5 והפך לדמות מוכרת במשך שבועיים.
בשנת 1993 מונה על ידי הנשיא ביל קלינטון לתפקיד מנהל מחוז יוטה במִנהל החקלאות והכפר. בתפקידו פעל רבות לקידום תשתיות מים וביוב, דיור בר־השגה, מגורי סטודנטים, גשרים, הלוואות לחקלאים ולבעלי בתים באזורים כפריים. הוא נסע לעיתים תכופות לוושינגטון די.סי והיה מוכר באופן אישי לנשיא ארצות הברית. נתן כיהן בתפקיד עד פרישתו בשנת 2001.
לאורך חייו היה דניאל נגר ואמן בעבודות עץ. לאחר פרישתו, פיתח את כישוריו. הוא בנה פרויקטים גדולים (מחסנים ומבנים), בינוניים (תיבות עץ ושעוני סבא) וקטנים (תיבות תכשיטים ושעוני מדף). לאחר שפרש, החל לעסוק גם בקדרות והפך לקדר מוכשר. הוא גם יצר תכשיטים והיה צורף מוכשר. כל יצירה שיצר והעניק – הפכה לפריט אהוב ויקר ערך.
מתוך שלל תפקידיו, התפקיד היקר לו ביותר – והחשוב מכולם בעיני משפחתו – היה סבא. ריצ'רד, מנדי, זואי, ג'ייס, קתרין, גבי, ויליאם וג'סי היו האור בעיניו.
דניאל ברפת שלו
+ הוספת סרטון
הוסיפו קישור לסרטון YouTube
יונתן בר אבן
לפני 6 חודשים
החברה הראשונה של דניאל
עוד לפני שדניאל פגש את ברברה, אשתו לחיים, הייתה נערה אחת ששמה נחרט בזיכרונו. קראו לה תמר. היא גרה לא רחוק מהחווה של משפחת כהן, ממש בקצה השביל שהוביל אל שדות החיטה. תמר הייתה בת גילם, ילדה עם צחוק מתגלגל ושיער חום שהתבלגן תמיד ברוח. היא נהגה לרכב על אופניים אדומים עם סלסלה מלפנים, ונהגה לקטוף פרחים ולהביא אותם לבני המשפחה השכנים.
דניאל הכיר אותה בקיץ אחד שבו עבד בשדות עם אביו. תמר עברה במקרה ליד השדה, עצרה, והציעה להם חתיכת עוגה שאפתה אמא שלה. דניאל לקח את הפרוסה, חייך, ולא הצליח לומר מילה. תמר הסתכלה עליו וחייכה: "אתה ביישן, הא?" ומאז – בכל ערב, הם נפגשו ליד העץ הגדול שבין שתי החוות, שיחקו, שוחחו, וצחקו.
תמר הייתה החברה הראשונה של דניאל. הם החזיקו ידיים בפעם הראשונה ביום שבו ירדו גשמים מוקדמים, והם מצאו מחסה תחת מחסן ישן של הכלים. הוא סיפר לה על חלומותיו להיות מדען, והיא סיפרה לו שהיא רוצה להיות מורה לילדים. הם נפרדו עם תחילת הלימודים בתיכון – החיים לקחו אותם למקומות שונים – אבל תמר נשארה בזיכרונו של דניאל, לא ככאב של פרידה, אלא כאור ראשון של רגש, חברות ותמימות.
שנים לאחר מכן, כשדניאל נהג לשתול ורדים בגינת הבית, ברברה שאלה אותו למה הוא בוחר דווקא בזן ורד אחד, ורוד-בהיר. הוא רק חייך ואמר, "כי הוא מזכיר לי קיץ אחד יפה במיוחד."
יונתן בר אבן
לפני 6 חודשים
סיפור העורבה
בחצר האחורית של ביתו של דניאל כהן עמד עץ ערבה אחד, בודד אך עוצמתי, שנראה כאילו נשתל שם בדיוק בשבילו. מתחת לענפיו המשתפלים, דניאל נהג לשבת בשקט, לבהות במים שזרמו בתעלה הסמוכה, ולשוחח עם כל מי שהיה מוכן לעצור לרגע. זה היה המקום שבו הוא באמת נפתח – לא בהרצאות ולא במחוות גדולות, אלא במילים שקטות, עמוקות, כאלה שנשארות איתך אחר כך.
אני זכיתי להיות חבר של דניאל. לא חבר "מהמסביב", אלא כזה שישב איתו מתחת לערבה הזאת ושמע ממנו מחשבות שלא נאמרו לרוב האנשים. שם דיברנו על החיים, על הזמן, על משפחה, ועל דברים שלא תמיד קל לשים עליהם מילים. הוא תמיד ידע לשאול שאלה אחת קטנה – והשאיר אותך חושב עליה כל היום.
הערבה הזו הפכה עם הזמן לסמל – סמל לרגישות שלו, לעומק שבו התבונן בעולם, ולשקט שבו הצליח להעניק לאחרים תחושת בית. גם אחרי לכתו, כשאני עובר ליד עצי ערבה, משהו בי נעצר. אני זוכר את דניאל, את החיוך השקט, ואת השיחות ההן. והוא שם, בזיכרון, נוכח כמו תמיד – רגוע, חכם, ומלא אהבה.